בחדר הטיפול הזוגי יושבים שלושה אנשים — אך פועלות בו הרבה יותר נפשות. המטפל הזוגי מוצא את עצמו לא פעם נמשך לצדד באחד מבני הזוג, חש כעס בלתי מוסבר כלפי האחר, או מזדהה עם עמדה אחת עד כדי איבוד האיזון. התופעה הזו — העברה נגדית (Countertransference) — אינה תקלה מקצועית. היא אחד מכלי העבודה העדינים והחשובים ביותר של המטפל הזוגי, בתנאי שהוא יודע לזהות אותה ולהשתמש בה.
מהי העברה נגדית בהקשר הזוגי?
במקורה הפרוידיאני, העברה נגדית תוארה כתגובה הרגשית הלא-מודעת של המטפל למטופל. התפיסה העכשווית רחבה יותר: כלל התגובות הרגשיות של המטפל בחדר הן מידע — על המטופלים, על הדינמיקה ביניהם, ועל נקודות ההשקה עם עולמו הפנימי של המטפל עצמו. בטיפול זוגי התמונה מורכבת במיוחד, שכן המטפל נחשף לא רק לשני עולמות נפשיים נפרדים אלא גם למערכת השלישית — הקשר עצמו, על מעגלי האינטראקציה שלו.
הצורות הנפוצות של העברה נגדית בטיפול זוגי
- צידוד (Alignment): הזדהות עם אחד מבני הזוג — לרוב עם זה שמזכיר למטפל את עצמו, או עם "הקורבן" הנתפס
- הזדהות השלכתית זוגית: המטפל מוצא את עצמו מרגיש את מה שאחד מבני הזוג אינו מסוגל להרגיש — למשל כעס עצום כלפי בן זוג פוגע, בעוד בת הזוג עצמה מנותקת מכעסה
- הצפה והתשה: תחושת חוסר אונים מול זוג בהסלמה — שיקוף מדויק של תחושת בני הזוג עצמם
- הפעלה של הזוגיות הפנימית: הדפוסים הזוגיים של המטפל עצמו — ממשפחת המוצא ומקשריו — מתעוררים למגע עם הדינמיקה שבחדר
"המטפל אינו מראה חלקה. אך דווקא בקווים שבהם הוא נסדק — שם עובר האור של ההבנה."
— מתוך השיח הפסיכודינמי העכשווי על שימוש בעצמי של המטפל
מן המכשול אל הכלי
ההבחנה הקריטית אינה בין מטפל שיש לו העברה נגדית לבין מטפל שאין לו — לכולנו יש. ההבחנה היא בין העברה נגדית שפועלת בחושך לבין כזו שמובאת אל האור. מטפל שמזהה בזמן אמת "אני מרגיש דחף להגן על האישה הזו" יכול לשאול: של מי הרגש הזה? מה הוא מלמד על מה שמושלך עליי? האם בן הזוג השני חש בדיוק כך — מותקף ולא מובן — גם בבית?
כאן נכנסת חשיבותה המכרעת של ההדרכה (Supervision) ושל הטיפול האישי של המטפל. מרחב הדרכתי טוב מאפשר למטפל לפרוש את התגובות הרגשיות שלו ללא בושה, להפריד בין החומרים שלו לבין חומרי המטופלים, ולחזור לחדר עם עמדה מאוזנת ורחבה יותר. בטיפול זוגי, שבו הפיתוי לצידוד חזק במיוחד, זהו לא מותרות אלא תנאי לעבודה אתית ואפקטיבית.
הדרכה: המרחב שבו ההעברה הנגדית הופכת לנתון
העברה נגדית שאינה נאמרת בקול נוטה להתנהג. היא מופיעה כשכחה של פגישה, כאיחור, כפרשנות חדה מדי לאחד מבני הזוג, או כשתיקה ארוכה מדי דווקא ברגע שדרש התערבות. לכן ההדרכה אינה תוספת נחמדה לעבודה הטיפולית אלא חלק מהמנגנון שלה: היא המקום שבו מה שהמטפל חש הופך מנתון מביך לנתון קליני.
בהדרכה טובה השאלה אינה "האם הרגשת משהו?" אלא "מה הרגשת, ומה זה מלמד על מה שקורה בין השניים האלה?". כשמטפל מגלה שהוא נמשך לצדד באחד מבני הזוג, לעיתים קרובות הוא מחזיק עבור המערכת בדיוק את הקול שהושתק בה. הפיכת התחושה הזו למידע — במקום לפעולה — היא אחד ההבדלים המשמעותיים בין מטפל מתחיל למטפל מנוסה.
בגישות ההתייחסותיות נהוג לומר שהמטפל אינו צופה במערכת מבחוץ אלא נעשה חלק ממנה — והשאלה היחידה היא עד כמה הוא מודע לתפקיד שקיבל.
שאלות שמטפל יכול לשאול את עצמו אחרי פגישה זוגית
- למי משניהם הקשבתי יותר — ומה הרגשתי כלפי השני באותם רגעים?
- מתי בפגישה איבדתי סקרנות והתחלתי לרצות תוצאה מסוימת?
- איזו תחושה גופנית ליוותה אותי — מתח, כבדות, שעמום, רצון להציל?
- האם התחושה הזו מוכרת לי מחיי שלי, או שהיא זרה ולכן ככל הנראה שייכת לחדר?
- מה הייתי אומר לזוג הזה אילו לא חששתי מתגובתו?
תיעוד קצר של תשובות אלה, לאורך זמן, יוצר מפה אישית של נקודות הרגישות של המטפל — כלי עבודה שערכו עולה ככל שהניסיון הקליני מצטבר.
לסיכום
העברה נגדית בטיפול זוגי היא בו-זמנית הסכנה הגדולה ביותר והמשאב העשיר ביותר של המטפל. היכולת להחזיק עמדה רב-צדדית, להרגיש את שני בני הזוג מבפנים ולא ליפול לאף צד — היא מיומנות שנבנית לאורך שנים של הכשרה, הדרכה והתבוננות עצמית. בתוכנית התלת-שנתית לפסיכותרפיה זוגית ומשפחתית של מכון שילובים, העבודה על העצמי של המטפל והעברה הנגדית שלו היא נדבך מרכזי, לצד מערך הדרכה צמוד. מטפלים המעוניינים להעמיק מוזמנים לעיין בתוכניות ההכשרה וההדרכה של המכון.
